הבחירה שלי בחיים באופן טבעי היא להסתכל על העולם בעין חיובית, לנסות תמיד שהכל יהיה בסדר וזה תופס אותי לטוב ולרע ואז הגיעה הקרונה, בהתחלה החוויה הייתה הכרחית לחיים של כולם לתחושתי, רגיעה אולטימטיבית, הסתכלות פנימית, ערעור ושאילת שאלות לגבי המקום שלי בחיים האלו ואולי איפה הייתי רוצה להיות. ואז עבר הזמן והקורונה לא נגמרה ודברים החלו להשתבש, החלה הצפה, הצפה של מידע, הצפה של כשלים, כשלים שאנחנו חווים בגלל ההנהגה שלנו, כשלים שמהדהדים בכל אורחות החיים, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו וגם בין אדם לאלוהות.
כבר תקופה איני מוצאת טעם בדברים, תחושת הניתוק חייה בי, כהות חושים, ניכור מן העולם. מתוך שיחות עם חבריי הבנתי שזו תחושה רווחת.
משם חשבתי באיזה אופן אוכל להביע את תחושותיי, בחרתי להתעסק במים, בחוויה של כניסה לתוך מים שכל החושים מתכהים ויש אטימות מאוד חזקה, שיוצרת תחושה של ניתוק מזמן. בחרתי להטביע נופים של היומיום שבהם יש מעבר אנושי תמידי, השתמשתי במגוון חומרים, אין אחידות בין התוכן בתוך האקווריום הדבר היחיד המקשר הוא אלמנט המים. זה משקף את כל חווית החיים הנוכחית עבורי.
